עם זאת, ישנו סעיף אחד עם מטען פוליטי נפיץ – ולמרות שתוכנו מבטא רעיון ציוני בסיסי – 'התיישבות יהודית', ראוי להתייחס אליו בעדינות כשניגשים ליישומו. סעיף 7 לחוק יסוד הלאום קובע כי: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". המתנגדים מצאו בסעיף זה כמוצאי שלל רב להתנגח בחוק יסוד הלאום. יש מהם הטוענים כי סעיף זה ישמש את המתיישבים ביהודה ושומרון לבסס את טענותיהם המשפטיות להתיישבות יהודית בחבלי ארץ אבות. יש מהם הטוענים כי סעיף זה ישמש כדי להפלות אזרחים לא יהודים בהקצאת קרקעות וכתשובת נגד לבג"ץ קעדאן המפורסם. חמש-עשרה עתירות הוגשו כנגד חוק יסוד – כמעט אף אחת מהן לא פספסה את ההזדמנות לטעון כנגד סעיף זה.

כנגד הטענה לפגיעה במיעוטים, חשוב להדגיש כי חוק יסוד הלאום אינו עולה במעמדו על שאר חוקי היסוד, אלא מצטרף למשפחת הפרקים החוקתיים בישראל, החיים בהרמוניה במסגרת חוקתית אחת. בהתאם לכך, כל אזרח במדינת ישראל זכאי לזכויות הפרט מעצם אזרחותו. זכויותיהם האזרחיות של בני המיעוטים אינן קשורות לחוק יסוד הלאום. יש להעניק שוויון זכויות אזרחיות מלא לכל אזרחי ישראל - ללא קשר לדת או ללאום - ובהם הדרוזים, המוסלמים, הצ'רקסים והנוצרים, אבל לא ביטוי לאומי בישראל. כבר הגדיר זאת בקצרה ובמדויק פרופ' אשר כהן: "מדינת ישראל היא מדינתם של 100 אחוזים מאזרחיה, אבל היא מדינת הלאום רק של 80 אחוזים מאזרחיה". הדבר נכון גם ברוב מוחלט של מדינות העולם בהן הביטוי הלאומי – דרך סמלי הלאום – הוא רק לקבוצת הרוב שייסדה את המדינה.

לאחרונה, ניתנה פסיקה בביהמ"ש השלום בקריות על ידי הרשם הבכיר יניב לוזון, שיישמה באופן לא מדויק את חוק היסוד. כב' הרשם החליט לדחות תביעה שהגיש הורה מן המגזר הערבי בשם ילדיו הקטינים כנגד עיריית כרמיאל, להחזר נסיעות למקומות לימוד מחוץ לעיר. החלטת הדחייה נומקה היטב בשישה נימוקים שונים ובהם העדר סמכות עניינית לבית משפט השלום והעדר חובה על הרשות לממן הסעות מעין אלה. מעבר לצורך, ובאופן מיותר, שובץ בסוף נימוק שביעי, שכותרתו "צביונה של העיר" במילים הבאות: "כרמיאל עיר יהודית נועדה לבסס את ההתיישבות היהודית בגליל. הקמת בית ספר בשפה הערבית למצער מימון הסעות לתלמידים ערביים, לכל דיכפין ולכל אתר, עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה של העיר (כיום מתגוררים בעיר כ-6% ערבים). סעיף 7 [...] קובע: [...]. פיתוח ההתיישבות היהודית וביסוסה הינו ערך לאומי המעוגן בחוק יסוד ויש בו כדי להוות שיקול ראוי ודומיננטי במערכת השיקולים העירונית כולל לעניין הקמת בתי ספר וקביעת מדיניות במימון הסעות אל מחוץ לעיר".

פסיקה זו שימשה בידי המתנגדים לחוק יסוד הלאום בסיס לטענת "אמרנו לכם", אולם עיון בה מגלה כי אינה משקפת נכונה את כוונת מחוקקי חוק היסוד ואת עקרונות המשפט החוקתי בישראל. חוק הלאום אינו פוגע בחובתה של מדינת הלאום היהודית לכבד באופן שוויוני את זכויותיהם הפרטיות - להבדיל מזכויותיהם הלאומיות - של אזרחיה הלא-יהודיים. מימון הסעות לילדי כרמיאל הלומדים מחוץ לעיר, או אפילו הקמת בית ספר לדוברי ערבית בכרמיאל, ככל שזו נחוצה, אינם פוגעים לכשעצמם בצביונה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או פוגעים בצביונה של כרמיאל כעיר יהודית (שאינה עיר ליהודים בלבד). ולכן, מבקרי חוק היסוד אינם יכולים להסיק מפסיקה זו דבר על תכנו והצדקתו של חוק יסוד הלאום.

לא לחינם השתמש המחוקק בסעיף 7 בביטוי העמום "התיישבות יהודית". פרופ' חיים זנדברג, סיכם זאת יפה ברשימה שפרסם בעניין: ביטוי זה "יש לפרש כמונח המכוון להתיישבות המיועדת ליהודים, אבל לא ליהודים בלבד. כך, התיישבות שרק יהודים מגלים בה עניין, כגון עיר במרכז הארץ או בנגב שרחוקה מריכוזי אוכלוסייה לא יהודים, היא בוודאי בגדר התיישבות יהודית וחוק הלאום מטיל על המדינה חובה לפעול לביסוסה. עם זאת, גם ערים וקהילות שתושבים יהודים ולא יהודים כאחד מבקשים להתיישב בהם הם בגדר התיישבות יהודית. המדינה חייבת לבססם וליישב בהם יהודים, אך בה במידה היא חייבת לאפשר לכל מי שאינו יהודי וחפץ בכך הזדמנות שווה להתיישב בהם".

לא זו בלבד שקביעתו של הרשם אינה משקפת נכונה את כוונת חוק-יסוד הלאום ורוחו, היא גם פוגעת בו תדמיתית בימים בהם הוא בין הכוונות של בג"ץ. נכון יעשו השופטים המבקשים לעשות שימוש בחוק היסוד אם יישמו אותו באופן התורם להגשמת מטרתו המרכזית: ביצור מעמדה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בד בבד לשוויון אזרחי.