מאת: שלמה בוצ'צ'ו | מגזין בית המשפט

הסיפור מתחיל באדם בן 72 שהלך לעולמו והותיר אחריו נכסים רבים. בשנים האחרונות של חייו הוא התרחק ממשפחתו – והקשר נותק. צוואה שנערכה מול נוטריון קבעה כי עזבונו שייך לעורך דין, בזכות היחסים הקרובים שהתפתחו עמו בשנותיו האחרונות.

לא היתה מחלוקת כי הצוואה נעשתה חודשים ספורים לאחר שעו"ד החל לייצג את המנוח, בסמוך למתן פסק הדין בהליכים שהתנהלו בין המנוח ובין זוגתו דאז. באותם הליכים נקבע כי  חלקו של המנוח שנתקבל ממכירת הזכויות במשק הוחזק בעת ההיא בידי כונסי הנכסים, וביניהם גם עו"ד. עו"ד טען כי הנפטר הוריש לו את עזבונו מבלי שהיתה תלות בו, וכי הקשר שנרקם ביניהם היה חם ומיוחד כשל אב ובן. וכי הולדת הצוואה היא בטיב הקשר ביניהם וברצון המנוח לגמול לו על יחסו הטוב כלפיו ועל הסיוע שהעניק לו בתחומים שונים של חייו.

השופטת פאני גילת כהן, מביהמ"ש לענייני משפחה בקרית גת (לאחרונה מונתה לבית המשפט המחוזי) קיבלה את ההתנגדות מן הטעמים הבאים: ראשית, ידוע שבמצב דברים רגיל, נטל הראיה והשכנוע רובץ על כתפי המתנגד לקיום צוואה שאכן מקיימת את התנאים הצורניים הקבועים בדין. עם זאת, בנסיבות המקרה משום שהנהנה מהצוואה הוא מי ששימש בימי חיי המצווה כבא כוחו, נקבע כי נטל הראיה עובר במקרה כזה על כתפיו של עו"ד, במקביל לנטל השכנוע שעדיין מצוי על כתפי של הילדים, המתנגדים לקיום הצוואה.

לגבי שאלת קיומה או העדרה של השפעה בלתי הוגנת ניתן לעשות שימוש במבחני העזר הבאים: תלות ועצמאות; תלות וסיוע ; קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

בנוסף, נדרש מביהמ"ש לבחון מתי קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת לפי המבחנים הבאים:

(1)  מבחן הקרבה הרגשית – האם הייתה בין המצווה והנהנה מערכת יחסים קרובה וחמה אשר יהא בה להסביר את בחירת המצווה להעניק לנהנה את רכושו. השאלה הטעונה בירור היא טיב יחסו הרגשי של המצווה כלפי הנהנה, ולא להיפך. הקירבה הרגשית ביניהם עשויה להיבחן על רקע טיב הקשר שעליו צמחו יחסיהם, תוך שהובהר, כי היעדר קרבה משפחתית בין המצווה לנהנה אינו שולל בהכרח קיומו של יחסי רגשי חיובי, וכי בהקשר בו עסקינן יש לכוון הזרקור לעבר משכו של הקשר ביניהם, כך שככל שהוא משתרע על פני תקופה ארוכה יותר, החלטה זו של המצווה להנחיל לנהנה את רכושו תיחשב כסבירה יותר.

(2)  מבחן הנישול – האם הייתה סיבה לנישולם של יורשיו החוקיים של המנוח. בעניין זה על ביהמ"ש ליתן הדעת למספר היורשים על פי הצוואה, עת מקום בו בחר המצווה לצוות מלוא רכושו לנהנה אחד שאינו מקרב יורשיו עפ"י דין תטה הכף אל עבר החלת החזקה.

(3)  מבחן השימוש לרעה בתלות – האם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה בו במטרה להשפיע עליו בעניין עריכת הצוואה.

(4)  מבחן ההשפעה המותרת – בחינת קו הגבול המפריד בין השפעה לגיטימית וטבעית של הנהנה על רצונו של המצווה, לרבות התנהגות הנהנה המולידה בקרב המצווה רצון לגמול לו עליה, ובין השפעה בלתי הוגנת הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה. ההכרעה בין שתי האפשרויות הללו היא, אפוא, ערכית.

ביישום הדברים, אין חולק כי בכל הנוגע לסוגיית התלות, הנסיבות האופפות מקרה זה אינן שכיחות בפסיקה ולו מן הטעם שבשעת עשיית הצוואה היה המנוח עצמאי בתפקודו, מצבו הפיזי היה סביר, והצוואה שעשה לא הייתה המעשה האחרון שלו, שהרי היא לא נעשתה בחודשים או בשבועות האחרונים לחייו. עם זאת, השופטת פאני גילת כהן מציינת כי בהקשר הנוכחי מושג התלות אינו מתמצה בתלות פיזית בלבד וכי במקרה למנוח הייתה תלות נפשית עמוקה ומקיפה בתובע.

תלות זו אינה נובעת רק מן העובדה שעו"ד ייצגו בהליכים משפטיים שונים ושימש כבא כוחו וכשלוחו. פשיטא, כי עשויים להתפתח יחסי רעות וקירבה בין עורך דין ולקוחו, והדבר כשלעצמו אינו פסול.

השופט גילת כהן קבעה כי לפי הנסיבות במקרה הזה קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד עו"ד על המנוח ולא עלה בידיו לסתור את החזקה. נראה עו"ד סמך על כך ששרר נתק בין המנוח וילדיו, על העובדה שבשנת 2012 הוא עשה צוואה במסגרתה גם כן נישל את ילדיו וציווה מלוא רכושו לבת זוגו דאז ולבתה (שאינה בתו), ועל כך שהצוואה עומדת בתנאים הצורניים הקבועים בחוק. אין די בעובדות אלו כדי לסתור החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בנסיבות המקרה דנא, וכדי להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, ושהיא נעשתה מרצונו הטוב והחופשי.

בהינתן הנסיבות, בפרט משגרסת הילדים בעניין אופייה של מערכת היחסים בין המנוח וילדיו הייתה ידועה לו, היה על עו"ד להניח בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית מספקת לסתירת החזקה ולא להסתפק בגרסתו שלו בלבד כשם שבחר לעשות.

האפשרות המסתברת יותר היא, שהמנוח לא הבין די הצורך את משמעות הצוואה עליה חתם, וכי ברקע עמדו הסכמות או הבנות בינו ובין עו"ד, כך לפחות מנקודת המבט שלו, בכל הנוגע לכספו שהוחזק בידי עו"ד ולשימוש שנעשה על ידו בדירתו. משכך נמצא, כי בשעת עשייתה לא ידע המנוח להבחין בטיבה של הצוואה, וכי אין היא משקפת את רצונו ואת כוונתו.

לסיום הדגישה השופטת פאני גילת כהן כי עורך דין שהעיסוק במשפט הוא לחם חוקו, מחויב לנקוט משנה זהירות ביחסיו עם לקוחותיו, להציב גבולות ברורים בין היחסים המקצועיים ואלה האישיים ולהגן עליהם, ולהימנע ממצבים שיש בהם פוטנציאל לניגוד עניינים, על אחת כמה וכמה עת מדובר בלקוחות השרויים במצוקה ו/או כאלה הנמנים עם קבוצות חלשות בחברה.