תורת הקומבינטוריקה:
כוח וכבוד
הכוח והכבוד הפוליטיים מניעים את מינוי השופטים לעליון. בתוך כך, הוועדה לבחירת שופטים מורכבת מארבעה מוקדים – הימין, השמאל, השופטים ולשכת עורכי הדין. חברי הוועדה, 'ממליכי המלכים', יידרשו לפשרות וקומבינציות שונות כדי להשיג רוב של שבעה להכתרת ארבעת העליונים הבאים
מאת: ד"ר שאול שארף I מגזין בית המשפט!
כידוע, הוועדה שתתכנס בחודשים הקרובים נדרשת למנות ארבעה שופטי עליון – שניים במקום השופטים חנן מלצר ומני מזוז שפרשו בשנה האחרונה, ועוד שניים במקומם של השופטים ניל הנדל וג'ורג' קרא שצפויים לפרוש במהלך שנת 2022 בשל גמלאות. העובדה שהשופט הערבי פורש, מצמצם את האפשרויות של המועמדים, ששמם פורסם בתחילת החודש שעבר, לשלושה מקומות בלבד – בשל העובדה שהשופט חאלד כבוב יחליף את השופט קרא על משבצת "הכסא הערבי". יוצא אם כן כי עשרים ושלושה מועמדים מתחרים על שלושה מקומות.
תשעה חברי הוועדה לבחירת שופטים מורכבים מנציגי ארבע קבוצות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת, רשות שופטת ולשכת עורכי הדין. הללו מייצגים ארבעה מוקדים: ימין, שמאל מערכת המשפט ולשכת עורכי הדין. ההרכב הנוכחי של הוועדה, הנדרשת לרוב של שבעה למינוי שופט עליון, אינו מעניק באופן אוטומטי את הכוח למוקד מסוים. נראה, שכפי שנעשה בעבר, בעיקר מעת תקופתו של שר המשפטים דניאל פרידמן אשר לא התיישר כקודמיו לדרישת נציגי הרשות השופטת, חברי הוועדה יידרשו לעשות פשרות ולהגיע להסכמים כדי למנות את שופטי העליון החדשים.
באופן פשטני ניתן לזהות בזירה הפוליטית שתי מטרות מרכזיות לבחירת השופטים: כוח וכבוד. נהוג לייחס את הכוח הפוליטי לשופטים ולחלק מנציגי הציבור, ואת הכבוד לנציגי לשכת עורכי הדין ולחלק אחר של נציגי הציבור. בשנים האחרונות, ניכר שהפוליטיקאים מרכזים את משאביהם להגדלת הכוח הפוליטי על חשבון הכבוד, אם כי ניתן לזהות מינויים שנועדו לכבד גורמים מסוימים ואכמ"ל. אין לזלזל במקומו של הכבוד כשיקול למינוי – גם אנשי עקרונות עשויים להתרעם כאשר אינם מקבלים את כבודם הראוי או הערכה על פועלם המקצועי. הדבר נכון כפל כפליים מקום בו הכיבודים הם 'שם המשחק', כמו בלשכת עורכי הדין. בהתאם לכך, שני נציגי לשכת עורכי הדין עשויים להצטרף לקואליציה שמשרתת מטרה זו. אמנם עשויים להיות שיקולי כוח פוליטי בבחירת המועמדים על ידי נציגי הלשכה, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהללו בדרך כלל משמשים בתור כסות לכבוד.
אצל הפוליטיקאים – המורכבים מארבעה חברים – הכבוד והכוח משמשים בערבוביה. ככל שהללו אידאולוגיים יותר, כך מקומו של הכוח הפוליטי גובר על זה של הכבוד. מתוך שלושה נציגי ציבור, שלושה מזוהים עם הימין (גדעון סער, איילת שקד ושמחה רוטמן) ואחת עם השמאל (אפרת רייטן). ניתן להודות כי רוטמן מגיע לעבוד עם אג'נדה ברורה – וכי לגביו אספקט הכבוד הוא החלש ביותר. ספרו "מפלגת בג"ץ" ופעולתו החשובה ב"עמותה למשילות ודמוקרטיה" אינם משאירים ספק לגבי עמדותיו ומטרותיו. נראה כי הוא הסמן השמרן ביותר בוועדה. לצידו ניתן להציב את איילת שקד שכבר הוכיחה בקדנציה הקודמת שלה בתור שרת משפטים כי מטרותיה דומות לזה של רוטמן, אולם מים רבים עברו בממשלה האחרונה, והאינטרסים הפוליטיים עשויים להרחיק את שקד ממטרותיה הקודמות. לצידה עומד גדעון סער, שעל הנייר הצהיר את שאיפתו לרפורמות במערכת המשפט – שהגשמתן בדמות שופטים עם תודעת שיפוט שמרנית, אך אופן התנהלותו כשר המשפטים עשויה להטיל ספק לגבי החלטותיו ואופן בחירתו בוועדה. ניתן להמר כי סער הוא החוליה החלשה של הכוח הפוליטי בימין. רייטן כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, ככל הנראה תתמקם בצד האקטיביסטי, שנכון בתקופתנו אנו מקדם את הכוח הפוליטי מצד שמאל (בשונה מן התפיסה המקובלת, אקטיביזם עשוי לקדם גם ערכי ימין, על כך בטור נפרד).
'בלוק השופטים' הוא הבלוק החזק ביותר. שלושה שופטים יצביעו יחד לאותם מועמדים ויתנגדו יחד למועמדים אחרים. למעט מקרה אחד ידוע, לעולם נציגי הרשות השופטת פעלו כיד אחת. עובדה זו מעניקה כוח וטו לשופטים, שכן ללא הסכמתם אין רוב של שבעה בוועדה. השופטים נתפסים כמבקשים את טובת המערכת, אם כי קשה להתעלם מן העובדה שנכון להיום המערכת מבקשת לצבור כוח פוליטי בדמות אקטיביזם שיפוטי המעניק לשופטים את "זכות המילה האחרונה" בסוגיות שיפוטיות, ובעצם גם בסוגיות פוליטיות.
לפי מאפיינים אלו ניתן להצביע על שני מוקדי כוח חזקים בוועדה – מוקד השופטים ומוקד נציגי הציבור מן הימין. אמנם, כאמור, שלושת נציגי הציבור מן הימין אינם מקשה אחת, והטלטלות שעוברות על מפלגות הימין בשנה האחרונה עשויות להפתיע ולגלות שסער, שקד ורוטמן אינם מסכימים על אותם מועמדים. ככל שיפעלו כגוף אחד, כמו לבלוק השופטים, גם להם יעמוד כוח הוטו. רייטן תצטרף מן הסתם לבלוק השופטים, בהנחה שמועמדי המערכת השיפוטית משרתים את האינטרסים של הצד האקטיביסטי, המקדם היום ערכים המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. בהפוך על הפוך, יוצא שנציגי לשכת עורכי הדין – אשר מן הסתם כפופים למרות הלשכה, והעומד בראשה עו"ד אבי חימי – על אף שנתפסים בתור המוקד החלש ביותר בוועדה, דווקא בידם לפשר או אף להכריע בין שני מוקדי הכוח.
אם כל צד יתבצר בעמדתו, הוועדה תשותק ולא יתמנו שופטים, ולכן הפשרה מתחייבת. לפשרה יש שני מסלולים אפשריים: מינוי של השחקנים 'החזקים' מכל צד או מינוי השחקנים 'החלשים' מכל צד. בגלל שמקום אחד נתפס על ידי הכסא הערבי, האפשרות הראשונה היא שכל מוקד כוח ימנה שופט ממחנהו, והשלישי ימונה כפשרה (דבר דומה היה במינוי שלושת השופטים סולברג, שהם וברק ארז). עם זאת, הצד הימני עשוי לטעון שכבוב הוא מועמד של מחנה השמאל, ולכן ידרוש לקבל שני כסאות למחנהו – למרות שמנגד עשוי מחנה השמאל לטעון שמינויו מתחייב בשל הצורך לעמוד במכסה הרב-תרבותי, ולכן אין לשקלל את מינויו במניין השיקולים. אפשרות אחרת היא ששלושת המקומות יתפסו על ידי שופטים שעמדתם הפוליטית או רכיבי הזהות הפוליטית שלהם אינם ידועים או לא מובהקים דיים.
מגזין בית המשפט!
